ירון (נוני) שי היה ילד יפה תואר, חכם, מנהיג, מצחיק, מעורר השראה, מקורי, אהוב וגם אדום. פרח לב אדום. אוהד הפועל מרחם אמו, ממעמקי הנשמה. דור שלישי לאוהדים. אחרי סבא מיכה זנד ובתו הילה, הצטרף לשושלת בנה ירון. על הדרך סופח גם האיש שאיתה, יזהר.

נוני לא אוהד אופייני. לא בא בטענות לקבוצה, לא מקלל את השחקנים, לא זועם אחרי תבוסות והפסדים. הופך את העולם כדי להגיע לכל המשחקים ותמיד, אבל תמיד, רק יעודד. בא מאהבה.

אתה סוקר את חייו, את פועלו (מלשון הפועל), את עלילותיו, לא מאמין שזה אמיתי. אבל זה אמיתי. בכיתה ג' הוא התמודד לראשות מועצת התלמידים של בית הספר. אמרו לו שזה לא מקובל בגיל כזה. התעקש. התמודד וניצח.

לסגנו נבחר ילד בכיתה ו', שהיה המדריך שלו בצופים. לימים, אחרי שנוני ייהרג, ייפצע באורח קשה גם "סגנו", לוחם בצנחנים, בעזה. כי הטובים ביותר הולכים ראשונים. גם הקלישאה הזו, במקרה של נוני, נכונה.

בצופים הוא היה מנהיג טבעי. הלכו אחריו. גם כשהלך לשנת שירות, וגם כשהתנדב לפעילות אינטנסיבית עם ילדי עובדים זרים בדרום תל אביב וילדי שכונות מצוקה. הייתה סביבו הילה. במקרה של נוני, זה לא היה רק השם של אמא.

זה נמשך גם בצבא. ביתר שאת. הוא היה חניך מצטיין אולטימטיבי. לכל אורך המסלול וגם בסיומו. בפברואר 2023 הוא סיים מסלול מפרך וקיבל את מגן ההצטיינות ממפקד סיירת הנח"ל, סא"ל יונתן צור, "ברנש". שניהם ייהרגו ב־7 באוקטובר.

המצוינות של נוני הובילה אותו בסוף המסלול לחפ"ק הפלחה"ן של סיירת הנח"ל. הטובים ביותר מגיעים לשם. המפקד בוחר את הלוחמים שיהיו לצידו אם תפרוץ מלחמה.

והמלחמה פרצה ב־7 באוקטובר, בשעה 6 וחצי בבוקר. הם היו שלושה בחפ"ק: הסמ"פ, סגן יואב לוינסון, עולה חדש וחייל בודד שהתגלה כלוחם־על. לצידו הלוחמים עומר בטיטו ונוני. הם דהרו לקיבוץ כרם שלום. הם עוד לא ידעו שהם יצילו את הקיבוץ. יבלמו את נחילי הנוח'בה בגופם.

בשעה 06:36 בבוקר, 7 דקות לאחר תחילת פלישת הנוח'בה, הם שמעו בקשר את סגן מפקד סיירת הנח"ל, רב־סרן עידו שני ז"ל, מודיע שפרצה מלחמה. מיד לאחר מתן הפקודה יצר נוני קשר עם הבסיס הצמוד והקפיץ אותו. "מלחמה", הוא הודיע. ההקפצה של נוני הצילה את הבסיס.

הנוח'בות שהסתערו עליו מצאו לוחמים מוכנים בעמדות. הבסיס לא נכבש. כל התצפיתניות שהיו בו נותרו בחיים. הילה, אמא של נוני, קיבלה מהן צמיד מיוחד, שבו הוטבעה סיסמת הסיירת, לאות הכרת תודה. נוני וחבריו הצילו לא רק את הקיבוץ, הם הצילו גם את הבסיס.

קרב הגבורה של חפ"ק הפלחה"ן נמשך עד הצהריים. שלושתם, לוינסון, בטיטו וירון שי, היו הדבר היחיד שהפריד בין נחילי הנוח'בה לקיבוץ, המוקף חומת בטון. הם פשוט הגנו על הש"ג ולא נתנו למחבלים לעבור. עד שנפגעו.

נוני נפצע אנושות. לוינסון נפצע באורח קשה, והמשיך להילחם כשקליע נעוץ בצווארו. בטיטו נפצע באורח קשה אף הוא. כשהגיע המסוק של 669, לוינסון סירב לעלות עליו והמשיך להילחם. נוני פונה לבית החולים, שם מת מפצעיו.

נוני היה טוטאלי. מה שעשה, עשה הכי טוב, הכי מדויק, הכי חזק, עם כל הלב, הנשמה, כוח הרצון. כך כשהגן בגופו על אזרחי ישראל ביום ההוא, וכך, להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם באהדת הפועל ת"א.

גם כאן, ולמרות גילו הצעיר, הספיק נוני להפוך לסוג של פורץ דרך. חבריו הקליטו סדרה של סרטונים, בכל אחד מהם מסופר סיפור מדהים אחר על הדרכים היצירתיות, הרעיונות, התירוצים, הטריקים והתרגילים והשטיקים שבאמצעותם הצליח נוני, איכשהו, לחמוק מהצבא ולהגיע למשחקים של הפועל.

לא היה גבול ליצירתיות שלו. העיקר שבסוף ימצא את עצמו, איכשהו, כמה שניות לפני שריקת הפתיחה, במקום האהוב עליו ביותר: עם אולטראס הפועל, מאחורי השחקנים, מעודד.

וישנו "המכתב". פסקת הפתיחה של המכתב הזה מודפסת על החולצות לזכרו של נוני, שלבשו שחקני הפועל ת"א בטקס שנערך לזכרו לפני אחד המשחקים ב"דרייב אין". את המכתב הזה כתב נוני למפקדיו לפני המשחק החשוב הראשון של הפועל שהוא אמור היה להחמיץ עקב שירותו הצבאי המאתגר.

מדובר ביצירת מופת. מכתב ארוך, מנומק, נוגע ללב, מרגש, חד־פעמי. מכתב היסטורי שבו מתאר נוני איך נשם מינקותו את הפועל, איך למד את כל השירים, איך הגיע לכל המשחקים, איך זה הדבר החשוב היחיד בחייו, איך חייו לא יהיו חיים אם יחמיץ את המשחק, וכו' וכו'.

מפקדיו של נוני לא הצליחו לעמוד מול צערו של הטירון הצעיר, ואישרו לו לצאת למשחק. הצלחתו המסחררת של המכתב נהפכה מפרטית לציבורית. נוני הפיץ אותו ברשתות החברתיות. המכתב אומץ על ידי עשרות אוהדי כדורגל וכדורסל מכל הקבוצות, שהשתמשו בו מול מפקדיהם לצורך יציאה למשחקים. כל מה שנותר להם לעשות זה לשנות את שם הקבוצה כנדרש ולשלוח.

אחד מחבריו של נוני סיפר להוריו שישב יום אחד, אחרי נפילתו של נוני, לבוש בחולצה לזכרו, באחד הריזורטים בתאילנד. ניגש אליו צעיר ישראלי אחר, הזדהה כמ"פ בגבעתי, ושאל מה זו הפסקה הזו שמודפסת על גב החולצה. "זה קטע ממכתב שכתב ירון שי ז"ל למפקדים שלו", ענה החבר. "מוזר", ענה לו הצעיר, "אני קצין בגבעתי וקיבלתי מכתב כזה בדיוק מאחד החיילים שלי".

כזה הוא היה. מילותיו נותרו בחיים גם אחריו. מנהיג טבעי שהספיק כל כך הרבה בחייו הקצרים, הותיר חותם. ילד שכולו אהבה. שנהיה ראויים לו. יאללה הפועל!